שלשום יצר איתנו כתב קשר, לאחר שקראה את אתר האינטרנט שלנו ואמרה שהיא עושה סיפור על השימוש בצעצועים והגאדג’טים הייטקיים עם תינוקות ופעוטות. בשלב זה, זה מדגדג אותי לחשוב שמוצר כמו שולחן הלמידה של Leapfrog הוא היי-טק, כי איזה מתקן סלון מפלסטיק אין אורות ומוזיקה בימינו? אבל לאמהות של Yesteryore, כמובן שזה היי-טק. בכל אופן, היא חשבה שיהיה לנו מה לומר על הנושא הזה.

אף אחד מאיתנו לא חשב שיש לנו הרבה מעניין לומר, אבל אנחנו רוצים לקום ולייצג לכל מי שעשוי להרגיש באותה צורה – מתון. שנינו נותנים לילדים שלנו לשחק עם צעצועים שהם אלקטרוניים, צעצועים שאינם אלקטרוניים, וצעצועים שאינם צעצועים, למשל מקלות וקערות סלט. חשפנו אותם למחשב, לאייפוד שלנו וכמובן לטלפונים סלולריים ומצלמות דיגיטליות.

אני חושב שזה היה די נלכד במאמר ויש לי רק שני תיקונים לבצע.

1- כדי לתקן את הטענה שהפעילות המועדפת על הולדן היא שימוש באינטרנט. אני לא גר עם הולדן, אבל ממה שאני יודע, הפעילויות האהובות עליו הן מדברות, משחק רכב, מוזיקה ונמנם.
2- מערכת הלמידה של Leappad אינה נכנסת לרשת כאמור במאמר.

אחרי שפגשנו את הכתב בבית קפה בו היא ראיינה אותנו על ילדינו והשימוש שלהם בטכנולוגיה, צלם חטף חבורה של תמונות – וזה של סקרלט שהופיע בעיתון הוא חמוד כלפי אם אני אומר זאת בעצמי.

קרא את המאמר והודיע ​​לנו אם אנחנו נשמעים כמו ג’קסים. (זה מה שת’ר הייתה אומרת בכל מקרה, והיא בעבודה ולא יכולה לבלוג כרגע.)

הייתי צריך לנסוע בכל רחבי העיר כדי למצוא את העיתון הזה, כמו שזה עבור המחוז שלידנו, וזה פשוט גרם לי לחשוב כמה אירוני היה רגיל להיות בכל האינטרנט, אבל להיות מודפס נייר היה פינוק.